ישנם עצים כמו התפוח והאגס, בהם השלכת מתרחשת בחורף, כמו גם אלון התבור. בקיץ שיחי הרותם עומדים בשלכת. באזורים שבהם גשום כל השנה ויש מספיק אור, כמו האזורים הטרופיים, אין השלכת מתרחשת – לפחות לא בצורתה הדרמתית המוכרת כל כך.
צבעי העלים משתנים לעתים. עלי ליצ'י, למשל, הם אדמדמים בהיותם ניצנים, ולאחר שהם גדלים הם מקבלים צבע ירוק. צבעם הירוק של רוב העלים בעולם הצומח מוענק להם על ידי הצבען (פיגמנט) כלורופיל. תרכובת זו קולטת את אור השמש ומביאה להתנעתה של שרשרת העברת אלקטרונים (מטבוליזם), תהליך המלווה בהפקת אנרגיה שאותה מנצל התא לצרכיו.
היות שחלקים אחרים של הצמח (גזע, פרח, שורש) אינם ירוקים ואינם מכילים כלורופיל, הרי שהללו זקוקים לאנרגיה (ולגלוקוז) המופקים בעלים לשם קיומם. כלורופיל אינו הצבען היחיד הקיים בעלים; צבענים כגון קרוטן (בעל צבע כתום; קרוטן קרוב בהרכבו לוויטמין A) ואנתוציאנין (בעל צבע אדום-סגול) קולטים אף הם את אור השמש, אך במקום להשתתף באופן פעיל בפוטוסינתזה הם מעבירים את האנרגיה שלהם לכלורופיל.

עלה אם כן, הוא מאיברי הצמח, המשמש בעיקר לקליטת אור בתהליך הפוטוסינתזה (לעתים יש לעלה תפקידים נוספים; באזדרכת מצויה, למשל, משמשים העלים כקוטלי חרקים טבעיים).
צורת העלים היא במקרים רבים פשרה בין "שאיפה" לשטח פנים גדול ככל האפשר, לשם קליטת האור בתהליך הפוטוסינתזה, ובין הימנעות מאיבוד מים כתוצאה מהתאיידות, זאת במיוחד בסביבות שבהן האקלים חם ושחון. במדבר, למשל, שבו קיימת קרינת שמש רבה מחד וסכנה גדולה להתייבשות מאידך, הסתגלו רוב הצמחים לתנאים באמצעות הקטנה דרסטית של שטח הפנים של העלים שלהם; בצמחי מדבר, כגון קקטוסים ושיחי קוצים למיניהם, כמעט ולא קיימים העלים הרגילים אותם ניתן לראות במקומות אחרים.
העלה מורכב משני חלקים: פטוטרת וטרף. הטרף מהווה את חלקו המורחב והשטוח של העלה וסידור הרקמות בתוך הטרף מותאם לקליטת האור. הפטוטרת היא החלק הצר של העלה, המחבר את גוף העלה לענף או לגבעול הראשי של הצמח.

בעצים נשירים מכילים תאי העלים קולטנים הרגישים לטמפרטורת הסביבה ולכמות קרינת השמש. בסתיו, כשהטמפרטורה יורדת והימים מתקצרים כך שאין מספיק אור לפוטוסינתזה, מופסק ייצור הכלורופיל בעלים, הכלורופיל הקיים מתפרק והצבענים האחרים נחשפים, דבר הגורם לעלים לאבד את צבעם הירוק ולהפוך צהובים-אדומים. בשיאו של הסתיו נושרים העלים מצמחים אלו – במקביל לפרוק הכלורופיל נוצרת רקמת ניתוק בפטוטרת העלה, אחיזתו לענף נחלשת והוא נושר ומותיר צלקת בצורה האופיינית למין –  תופעה הקרויה שלכת. כאמור, עצים שאינם משירים את עליהם נקראים ירוקי עד.

את השלכת מווסתת שורה של הורמונים צמחיים, ביניהם אוקסינים, חומצה אבציסית ואתילן (C2H4, האלקן הפשוט ביותר). השלכת היא צעד הסתגלותי, המאפשר לצמח לשרוד בתנאים הקשים של החורף. המטבוליזם (חילוף החומרים) של הצמח בחורף מוקפא כמעט לחלוטין, דבר המאפשר לו לשרוד למשך כמה חודשים ללא ביצוע פוטוסינתזה.
בעצים מסוימים חלה פריחה מסיבית דווקא בחודשי החורף, כשהעץ ערום מעליו. בפרחים שבהם נעשית האבקה באמצעות הרוח מהווה חוסר העלים יתרון, שכן הללו אינם מפריעים בדרכה של הרוח אל הפרחים. גם בפרחים שבהם נעשית האבקה באמצעות חרקים ועופות מהווה חוסר העלים יתרון, שכן עתה הם מזוהים ביתר קלות על ידי המאביקים והגישה אליהם קלה יותר.
באביב, שוב מתארכות שעות האור, חוזר הלבלוב והעצים מחדשים את העלווה הירוקה.