על עץ זית
הזית הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ועל שמו היא נקראת "ארץ זית שמן". העץ נערץ על פני תקופות שונות הן בשל תפארתו והן בשל חוסנו הרב.
בהמשך נראה כי כל חלקי העץ שמישים ומביאים ברכה בדרכים שונות. זית אירופי הינו עץ ירוק-עד הגדל בר בארצות הים התיכון. תפוצתו העיקרית בארץ ישראל היא באזור ההרים. מגדלים את העץ במטעים – כרמים! הוא בעל חשיבות כלכלית רבה לאזור זה בשל פריו המשמש למאכל ולייצור שמן.
תאור בוטאני:
עץ הזית הינו ירוק-עד. הפריחה באפריל – מאי. פרחיו קטנטנים וערוכים באשכולות, אבקת הפרחים ידועה כאלרגנטית לחלק מהאוכלוסיה – אבקת הפריחה, כחלק מתהליך הרבייה, מופצת ע"י הרוח וחודרת לדרכי הנשימה, ריריות האף ולחמיות העיניים וגורמת לתופעות אלרגיות לאוכלוסיה זו.
הפרי הוא בית גלעין והציפורים מפיצות אותו בטבע.
עם הבשלת הפרי בסתיו, מתכהה צבעו כמעט לכדי צבע שחור. ציפת הפרי (לום) עשירה בשמן (עד כדי 45%) ובחלבון.
העלים קרחים ומבריקים בצידם העליון, כך הם מחזירים את קרני השמש הפוגעים בהם, ואילו בצידם התחתון מכוסים בשערות לבנבנות המגנות על הפיוניות מהתאדות רבה. מבנה זה מאפשר לזית להיות חסכן בצריכת המים.
עץ הזית מסוגל להגיע לגיל מבוגר מאד – בארץ ישראל מצויים כמה עשרות עצים עתיקים מאד שגילם מוערך בין 2,000-3,000 שנים!!! כולם עדיין מניבים פרי. העץ מגיע לגובה של 5-7 מ'. הגזע מגיע להיקף 2-3 מ'. מערכת שורשיו מסועפת וחזקה מאד ומסוגלת להבקיע דרכה גם בין סדקי סלעים קשים.
בבסיס הגזע מפתח העץ נצרים רבים המשמשים את הכורמים ליצירת שתילים חדשים.
היסטוריה על הזית:
חוקרים סבורים כי עץ הזית טופח כעץ תרבות לפני כ- 4,000 שנים בסוריה ובארץ ישראל. כראיה משמשים גלעיני הזית התרבותי שנמצאו בחפירות באתרים עתיקים שונים בארץ.
במקרא נזכר הזית לראשונה בסיפור המבול כאשר היונה ששלח נוח מהתיבה, שבה לעת ערב עם עלה זית בפיה.
עוד אנו למדים שהזית היה נפוץ בארץ מהעובדה שדוד המלך מינה אחראים על עצי הזית ועל אוצרות השמן אשר לו. שלמה המלך נתן לחירם מלך צור חלף עצי הארזים לבניין המקדש "עשרים כר שמן כתית שנה בשנה".
מארץ ישראל גם היו מייצאים שמן זיתים גם למצרים בתקופת המקרא.
הזית ושמן הזית מוזכרים במקומות רבים נוספים במקרא ותמיד בהקשר של כבוד וברכה וחשיבותו הרבה בחיי היישוב.
הזית ושמן הזית נזכרים גם בכתבי היוונים והרומאים כעצים אותם מגדלים בארץ ישראל וכי הארץ שופעת זיתים ופריים מניב כמות שמן גדולה והוא משובח מאד ומסיבה זו מייצאים את הזיתים הללו למדינות אחרות.
בימי מרד בר-כוכבא כרתו הרומאים את רוב מטעי הזיתים ביהודה, כדי לבנות בעזרתם מבצרים וסוללות.
גידול הזיתים נמשך גם בימי שלטון רומא וביזנטיון.
השבטים הנודדים שבאו מחצי האי ערב, החריבו מטעים רבים, אך לאחר שהתיישבו ולמדו את עבודת האדמה, למדו להעריך את פרי הארץ ונטעו בה עצים רבים.
בזמן שלטונם של התורכים בארץ, התחדשו במקצת מטעי הזיתים.
תקופת הזוהר המחודשת של גידול הזיתים הייתה דווקא בימי שלטונם הקצר של הבריטים בארץ ישראל. בתקופה זו גילו הערבים כי גידול הזיתים הינו ענף מכניס ומקור חשוב לשמן ומאכל. מקובל בלשונם פתגם שאומר " הגנים שיגעון והזיתים הון" והם אף נשבעים בו: "בחיי עץ האור". זו התקופה בה הוכנסו לארץ זנים חשובים לכיבוש הזית ומוצריו ולעיבודם.
כיום השתפרו יותר שיטות הגידול, טופחו זנים חדשים ונבנו מפעלים לעיבוד תוצרת הזית.
מקומות הקרויים על שם הזית:
ארץ ישראל נקראת: ארץ זית שמן.
הר הזיתים, הר-המשחה ובית-זית בירושלים.
עין-זיתים בגליל העליון.
מושב זיתן ליד לוד.
בן-שמן כפר הנוער.
שימושי עץ הזית:
• השמן – משמש למאכל, מאור, לסיכת הגוף, לריפוי פצעים וחבורות.
לריפוי מחלות אוזניים וגרון, לחיזוק העור והשרירים.
הפיקו ממנו דיו לכתיבה וסבון לרחצה.
הוא שימש בטקסי דת שונים וחשובים: משיחת המלך והכוהן, משיחת כלי המקדש
ושימש גם בעת הקרבת קורבנות.
בעבר היו ממיסים בשמים שונים בשמן (כיום משתמשים לשם כך באלכוהול).
• הפרי – משמש לאכילה והיו מכינים אותו בדרכים שונות: כבישה, יבוש, שליקה ובישול.
• גלעיני הפרי – שימשו להקלה בעת כאבי שיניים. קולים את גלעיני הזית כשהם עדיין בוסר ומצמידים אותם לשיניים
הכואבות עד שנרפאו.
• הגפת – שהיא פסולת הזיתים לאחר הוצאת השמן, שמשה ועדיין משמשת כחומר דלק והסקה.
משמשת גם להפקת שמן באיכות ירודה יותר בתעשיית הסבון.
• העץ – בעבר ישבו ולמדו תורה בצילו.
• העלים והענפים – עלי זית ירוקים שימשו מזון לבהמות ועליו היבשים שימשו להסקה ולכתיבה.
השתמשו בהם כסכך לסוכה וזרים לקישוט ראשי הבקר בעת העלייה לרגל לבית המקדש.
מענפי הזית הרכים קולעים סלים גם בימינו אלו.
• ענפים עבים והגזעים – משמשים לריהוט, בניה ופיסול.
שימושים ברפואה העממית:
השתמשו בשמן הזית לרפא כאב מעיים, לחזק את עבודת המעיים, לפצעי חיך ולשיניים כואבות.
הוא מועיל לבעיות נשירת שיער ולטיפוחו. מרפא קשקשים בעור הראש. שמן זית ישן עוזר לריפוי מהכשת נחשים. שתייה יומית שלו מועילה נגד תולעי מעיים. משמש לטיהור העין ולשיפור הראיה. שמן של זיתים שעדיין בוסר משמש משחה או רטייה לריכוך גידולי עור שונים. עלים שחוקים משמשים כתחבושת לכל נגע וצרעת ובצרוף דבש משמש להרגעת כוויות בעור. בישול עלים וענפים מרפא נגעי הפה והגרון, האוזניים ומסיר תבלול שבעין ועל העפעפיים. רטייה ספוגה באותו נוזל תעצור שלשול דמי וווסת חזקה אם נניח אותה על הטבור.
שימושי רפואה בקהילות יהודיות שונות:
יהודי עיראק – ממליצים לשתות מידי יום כף שמן זית לחולים החשים בראשם, לסובלים מחוסר תיאבון ומבעיות עיכול שונות..
יהודי סוריה – גורסים כי שתיית שמן זית היא סגולה להיריון לנשים עקרות.
יהודי תימן – משתמשים שמן זית עם חומץ של יין, מערבבים ומטפטפים לאוזן כואבת. הם גם משתמשים בשמן למשחות שונות להצטננות, כאבי גוף, שורשי שיער, נגד קשקשים. עלי זית משמשים לריפוי פצעים וצהבת, אכילת הפרי משפרת התיאבון, מי זית כבוש משמשים לשטיפת הפה,
חיזוק השיניים והחניכיים. קטורת גלעיני הזית טובה למחלות ריאה.
יהודי מרוקו – שמן הזית משמש בעיקר לעיסוי ויעיל לדלקת פרקים ולכאבים בכל חלקי הגוף.
לתינוקות עם בעיות בדרכי הנשימה ושיעול נותנים שמן זית עם דבש.
לכאבים בחזה מניחים מטליות ספוגות בשמן חם.
יהודי טוניס ואלג'יר – קיבעו שברים וריפאו כאבי גב על ידי עיסוי בשמן.
ברפואה הטבעית של ימינו:
שמן הזית יעיל לכאבי מערכת העיכול, עצירות ותולעים במעיים. ממיס אבני מרה ומסלקן. השמן משמש למריחה על פצעים, כוויות ושיגרון. מהעלים מכינים תרופה המורידה לחץ דם. ברפואה המודרנית שמן זה משמש להכנת תכשירים רבים שונים.
קטיף הפרי - מסיק:
בעונת הסתיו מבשילים הזיתים. הזית בשל דיו כאשר בלחיצה בין האצבעות הוא פוקע ומתרסק וטיפות נוזל ושמן נוטפות ממנו.
את הפרי יש למסוק זמן מועט לפני הגיעו לבשלות. פרי בשל אינו מתאים לכיבוש!
זיתים בשלים מצוינים לבישול דווקא.
פרי הזית שנמסק צריך להיות קשה מעט ולא רך.
הפרי שנשר מהעץ בעצמו, אינו ראוי למאכל, לרוב הוא נשר כי הוא פגום.
לפעולת קטיף הפרי עצמו (נקיפה), נפרוש יריעות או ניילון רחבים מתחת לעץ, את הזיתים רצוי להוריד בידיים עד כמה שניתן ואף לטפס על העץ, על סולם או מנוף קטנטן במידת הצורך. את הפרי הקטוף מכניסים לתרמיל מיוחד שמונח על הקוטף.
בדרך כלל לא מנערים את העץ בכדי לא לפגוע בענפים נושאי פרי של השנה הבאה.
בנקיפה המסורתית משתמשים במקלות דקים בכדי להגיע למקומות שאינם בהישג יד. הניעור הוא קל בכדי לא לפגוע בעץ ובפרי של שנה הבאה.
כל הפרי שנשר נאסף לתוך היריעה הפרושה ומשם מועבר לכלים מאווררים. שהייה ממושכת בשמש תגרום לכתמים שחורים על גבי הפרי.
לסיכום, עץ הזית שימושיו רבים בעבר וגם כיום. חשיבותו רבה בשל כך כגידול חקלאי.
כיום הוא קיבל מקום של כבוד והכרה גם בגינון הציבורי וגם בגינון הפרטי.
הוא זכה לכך בשל הקשרו ממושך השנים לאזורנו. עץ ששורשיו נטועים חזק מאד בשורשי ארץ ישראל. כבוד בו זכה במשך השנים בשל עמידותו האיתנה בקרקעות טרשים עניות, דרישותיו הצנועות למים. מראהו הפיסולי ובעיקר שימושיו הרבים שסקרנו כאן. למעשה כל חלקיו משמשים אותנו כאז גם היום.
ארץ זית שמן – כבר אמרנו?
מדינת ישראל צרפה את ענפיו לסמלה שני ענפי עץ זית המעטרים את המנורה. השמן שימש גם להדלקתה של המנורה.
הכותבת: יהודית מלמן – מתכננת נוף
וחברה בצוות עובדי משתלת גבעת ברנר.
קישורים חשובים
שעות פתיחה
- יום א' 08:30-16:00
- ימים ב'-ה' 08:30-18:00
- יום ו' וערבי חג 8:30-16:00
- יום שבת סגור